מתי תנועת מחאה מצליחה לגייס תמיכה ציבורית? בשנים האחרונות הולכת ומתחזקת ההבנה שלא די בתחושת עוול או אי-צדק כדי להצמיח מחאה ציבורית. לעיתים מצוקות קשות נענות באדישות, ולעיתים דווקא סוגיות שנראות שוליות מצליחות לעורר הדים רחבים. אם כך, מה מאפשר לתנועת מחאה לצמוח, להתרחב ולגייס תמיכה?

ספרה של יפעת מואס, המזרחי החדש: דינמיקה של מחאה, מבקש להשיב על שאלה זו דרך ניתוח עלייתו של גל המחאה של מזרחים בני הדור השלישי בישראל. בין השנים 2011–2020 הצליחו פעילים אלה להחזיר לשיח הציבורי סוגיות הקשורות לקונפליקט העדתי – תחילה בזירה האקטיביסטית התל-אביבית שבה פעלו, ובהמשך גם בשיח הישראלי הרחב. פרשת ילדי תימן, מזרח ובלקן, הדרת יוצרים מזרחים ממוקדי אליטה, והשימוש במונחים כמו ״ערסים״ ו״פרחות״ – כל אלה הם רק חלק מהנושאים שהפעילים המזרחים העלו מחדש ללב הדיון הציבורי.

בהתבסס על עשור של ראיונות ועבודת שדה, הספר עוסק בשאלה מי בוחר באקטיביזם בכלל, ובאופן ממוקד יותר – מדוע בני הדור השלישי, שכבר נטמעו בחברה הישראלית ואינם חווים את אותן מצוקות שחוו המהגרים המזרחים בראשית המדינה, בחרו לחזור ולעסוק ב"שד העדתי". הספר מנתח את התנאים שאפשרו להציב מחדש את השאלה העדתית במרכז השיח: המוכנות הציבורית לעסוק בה, הכישורים והרשתות החברתיות של הפעילים, והאופן שבו הוצג המאבק לציבור כקונפליקט ששורשיו בעבר, אך הוא מוסיף להתקיים גם בהווה, וכעימות בין אליטה אשכנזית מקפחת לקורבנותיה המזרחים. הטענה המרכזית של הספר היא שהמפגש בין גורמים אלה הוא שאפשר למאבק המזרחי של בני הדור השלישי לגייס תמיכה, להרחיב את השפעתו ולממש חלק ממטרותיו.

ד"ר יפעת מואס היא חוקרת תרבות המתמחה בניידות פוליטית ובתנועות מחאה; מרצה אורחת במחלקה ללימודי יהדות ובמחלקה לשפות ותרבויות המזרח התיכון באוניברסיטת קליפורניה בברקלי. מחקריה עוסקים בחיבור בין נרטיבים, זהות, רגשות ופעולה קולקטיבית.

ספרה של אורית בולגרו מציע מבט פרשני בשתי עבודות מהדהדות, עצומות בהיקפן, אשר כל אחת מהן נקראה בשם "אטלס" בידי יוצרה. האחת, "אטלס מְנֶמוֹזִינֶה" (1924–1929), פרי רוחו של אבי וארבורג (1866-1929), מהאבות המייסדים של התרבות החזותית. האחרת היא ראי אפל של קודמתה ובת-שיח לה, "אטלס" (1962–) של גרהרד ריכטר (יליד גרמניה המזרחית, 1932), מהאמנים רבי ההשפעה על האמנות העכשווית.

"אטלס מנמוזינה" הוא מקבץ של 63 לוחות שכל אחד מהם נושא הקבץ ייחודי של דימויים – רפרודוקציות של ציורים ורישומים, תצלומי אובייקטים, גזירי עיתון, דיאגרמות ועוד. המפעל הזה נחשב בעיני וארבורג מעבדה ניסויית ומגרש משחקים גם יחד; באמצעותו הוא ביקש להציג את תפיסתו הרחבה ביחס למהותה של התרבות האירופית – בין "אלכסנדריה" ל"אתונה", בין אי רציונליות לרציונליות כפי שהם משתקפים מתוך שרידתם של דימויים. זו פעולה רבת-מעוף ארכיאולוגית ואוצרותית; המחברת בוחנת אותה הן בכללה והן מבעד לניתוח פרטני של לוחות נבחרים. בדיאלוג קלידוסקופי עם עבודה מכוננת זו מצוי פרויקט ה"אטלס" המונומנטלי של גרהרד ריכטר. גם ריכטר מעמיד מערכות הקבצים של דימויים כהצטברות פתוחה ואגרנית, נטולת טקסט, הבוחנת את שרידת הדימוי בעולם פוסט-קפיטליסטי. ה"אטלס" כולל כ-800 לוחות הנושאים כ-6,000 דימוים: תצלומים ממלחמת העולם השנייה, תצלומי תיירות ופנאי, תצלומי משפחה, פורנוגרפיה, דיוקנאות ועיבודים חוזרים של יצירותיו. זהו קוסמוס שלם של קיטש ומוות: החפצת הזיכרון, טבע ותרבות, ביוגרפיה והיסטוריה. לצד פרשנות לפרויקט כולו, המחברת מציעה קריאה מקרוב של לוחות נבחרים.