האתיקה של הזיכרון

ספרה של אורית בולגרו מציע מבט פרשני בשתי עבודות מהדהדות, עצומות בהיקפן, אשר כל אחת מהן נקראה בשם "אטלס" בידי יוצרה. האחת, "אטלס מְנֶמוֹזִינֶה" (1924–1929), פרי רוחו של אבי וארבורג (1866-1929), מהאבות המייסדים של התרבות החזותית. האחרת היא ראי אפל של קודמתה ובת-שיח לה, "אטלס" (1962–) של גרהרד ריכטר (יליד גרמניה המזרחית, 1932), מהאמנים רבי ההשפעה על האמנות העכשווית.

"אטלס מנמוזינה" הוא מקבץ של 63 לוחות שכל אחד מהם נושא הקבץ ייחודי של דימויים – רפרודוקציות של ציורים ורישומים, תצלומי אובייקטים, גזירי עיתון, דיאגרמות ועוד. המפעל הזה נחשב בעיני וארבורג מעבדה ניסויית ומגרש משחקים גם יחד; באמצעותו הוא ביקש להציג את תפיסתו הרחבה ביחס למהותה של התרבות האירופית – בין "אלכסנדריה" ל"אתונה", בין אי רציונליות לרציונליות כפי שהם משתקפים מתוך שרידתם של דימויים. זו פעולה רבת-מעוף ארכיאולוגית ואוצרותית; המחברת בוחנת אותה הן בכללה והן מבעד לניתוח פרטני של לוחות נבחרים. בדיאלוג קלידוסקופי עם עבודה מכוננת זו מצוי פרויקט ה"אטלס" המונומנטלי של גרהרד ריכטר. גם ריכטר מעמיד מערכות הקבצים של דימויים כהצטברות פתוחה ואגרנית, נטולת טקסט, הבוחנת את שרידת הדימוי בעולם פוסט-קפיטליסטי. ה"אטלס" כולל כ-800 לוחות הנושאים כ-6,000 דימוים: תצלומים ממלחמת העולם השנייה, תצלומי תיירות ופנאי, תצלומי משפחה, פורנוגרפיה, דיוקנאות ועיבודים חוזרים של יצירותיו. זהו קוסמוס שלם של קיטש ומוות: החפצת הזיכרון, טבע ותרבות, ביוגרפיה והיסטוריה. לצד פרשנות לפרויקט כולו, המחברת מציעה קריאה מקרוב של לוחות נבחרים.