הגותו של דונלד ויניקוט הותירה מושגים רבים שנכנסו לרקמת השיח הפסיכואנליטי. בצד העמדה האותנטית, היצירתית והאידיוסינקרטית שלו – דרכה הדגים חופש פעולה ויצירתיות קלינית מרחיקת לכת – נמנע ויניקוט מלגבש את שלל תובנותיו הקליניות והתיאורטיות לכלל משנה סדורה והומוגנית שהותיר אחריו. יותר מכל שאף ויניקוט לכונן את התיאוריה הפסיכואנליטית של חוויית טבע האדם, אבל הוא לא זכה להשלים את המשימה הזאת בחייו. מטרת פועלו העיקרית של ויניקוט הייתה להרחיב את "תחום הביניים" הזה של התופעה המעברית ושל אובייקט המעבר. כחלק אינהרנטי שלה בנה ויניקוט מודל של התפתחות האדם (שבמרכזו יחסי אם-תינוק) והעמיד אותו כאנלוגי ליחסי המטפל והמטופל במהלך הטיפול. ויניקוט העמיד תיאוריה התפתחותית שאותה הטיל על הסיטואציה הקלינית, ובכך הותיר אי בהירות סביב שאלת ההתמקמות של המטפל ביחס למטופליו.
ספרו המעמיק של ממי שלוש מנסה לבחון את שיטת הטיפול שהתווה ויניקוט ולחלץ את המשגתה של עמדתו הטיפולית. מעשה הטיפול הויניקוטיאני מתבסס על תנועת התמקמות דינמית ומשחקית של המטפל כאמצעי המכונן את עצמיותו של המטופל. הפרקסיס הויניקוטיאני מעביר את מרכז תשומת הלב בטיפול מהציר התוך-אישי, התר אחר גילויה של אמת נפשית, לציר הבין-אישי, אשר עסוק בגילויה של עצמיות אותנטית.
התזה העיקרית שעולה מהספר היא ההצעה להסתמך על "אבן הראשה" של המחשבה הויניקוטיאנית – התופעה המעברית – ולהניח אותה כחוליית החיבור המתבקשת בין התיאוריה לקליניקה, כמבשרת ומגדירה של מעשה הטיפול הויניקוטיאני. תורת הטיפול הפסיכואנליטית הזאת מתרחשת דרך אופנות ואיכות משחקית ומעברית אשר "ממציאה מחדש" את מושג ההעברה בפסיכואנליזה – אותו מכנה המחבר "העברה מעברית".
ד"ר מאיר (ממי) שלוש הוא פסיכולוג קליני ופסיכואנליטיקאי מנחה ומדריך בחברה הפסיכואנליטית הישראלית והבינלאומית; מלמד ומדריך בתוכנית לפסיכותרפיה בפקולטה לרפואה באוניברסיטת תל אביב ובמרכז ויניקוט בישראל