על היצירתיות - איתן מכטר

מתי תנועת מחאה מצליחה לגייס תמיכה ציבורית? בשנים האחרונות הולכת ומתחזקת ההבנה שלא די בתחושת עוול או אי-צדק כדי להצמיח מחאה ציבורית. לעיתים מצוקות קשות נענות באדישות, ולעיתים דווקא סוגיות שנראות שוליות מצליחות לעורר הדים רחבים. אם כך, מה מאפשר לתנועת מחאה לצמוח, להתרחב ולגייס תמיכה?

ספרה של יפעת מואס, המזרחי החדש: דינמיקה של מחאה, מבקש להשיב על שאלה זו דרך ניתוח עלייתו של גל המחאה של מזרחים בני הדור השלישי בישראל. בין השנים 2011–2020 הצליחו פעילים אלה להחזיר לשיח הציבורי סוגיות הקשורות לקונפליקט העדתי – תחילה בזירה האקטיביסטית התל-אביבית שבה פעלו, ובהמשך גם בשיח הישראלי הרחב. פרשת ילדי תימן, מזרח ובלקן, הדרת יוצרים מזרחים ממוקדי אליטה, והשימוש במונחים כמו ״ערסים״ ו״פרחות״ – כל אלה הם רק חלק מהנושאים שהפעילים המזרחים העלו מחדש ללב הדיון הציבורי.

בהתבסס על עשור של ראיונות ועבודת שדה, הספר עוסק בשאלה מי בוחר באקטיביזם בכלל, ובאופן ממוקד יותר – מדוע בני הדור השלישי, שכבר נטמעו בחברה הישראלית ואינם חווים את אותן מצוקות שחוו המהגרים המזרחים בראשית המדינה, בחרו לחזור ולעסוק ב"שד העדתי". הספר מנתח את התנאים שאפשרו להציב מחדש את השאלה העדתית במרכז השיח: המוכנות הציבורית לעסוק בה, הכישורים והרשתות החברתיות של הפעילים, והאופן שבו הוצג המאבק לציבור כקונפליקט ששורשיו בעבר, אך הוא מוסיף להתקיים גם בהווה, וכעימות בין אליטה אשכנזית מקפחת לקורבנותיה המזרחים. הטענה המרכזית של הספר היא שהמפגש בין גורמים אלה הוא שאפשר למאבק המזרחי של בני הדור השלישי לגייס תמיכה, להרחיב את השפעתו ולממש חלק ממטרותיו.

ד"ר יפעת מואס היא חוקרת תרבות המתמחה בניידות פוליטית ובתנועות מחאה; מרצה אורחת במחלקה ללימודי יהדות ובמחלקה לשפות ותרבויות המזרח התיכון באוניברסיטת קליפורניה בברקלי. מחקריה עוסקים בחיבור בין נרטיבים, זהות, רגשות ופעולה קולקטיבית.

אחד המאפיינים הבולטים במדינות המובילות בחינוך בעולם הוא מעמד מורים גבוה ואיתן. במדינות אלו היוקרה המקצועית של המורים ניכרת בהישגי התלמידים. ככל שמעמד המורים איתן, כך עולה מספר האנשים האיכותיים הפונים לחינוך ועולה גם היכולת לגייס את הטובים והמתאימים בחברה לעסוק בחינוך. לכן חברה איכותית תעשה כל שלאל בידה כדי לקדם את מעמד המורים במדינתה. במדינות אלו קידום החינוך מתחיל מראשי המדינה אשר רואים בקידום החינוך צורך לאומי מהותי. אולם במדינת ישראל, חרף זאת שמעמד המורה חשוב, הוא נשמט לקרן זווית וזוכה לתשומת לב רק כאשר מגיעות תוצאות המבחנים הבינלאומיים או כאשר מורם קול זעקה מטעם הורי התלמידים או ארגוני המורים.

בספרה החשוב של יפה בוסקילה מתוארים תפיסות של 192 אנשי חינוך בישראל ביחס למעמד המורה. עמדותיהם מציגות עשרה גורמים המשפיעים על מעמד המורה בישראל, אשר מציבים אותו בשפל שהמדינה לא ידעה כמותו. לצד זאת המחברת מציעה פתרונות ישימים לתיקון העיוותים במערכת החינוך לטובת העלאת מעמד המורה. את האחריות הישירה על מיצובו הנמוך של מעמד המורה מטילה המחברת על ממשלות ישראל ועל משרד החינוך. למרות שנושאים כלכליים וגיאופוליטיים הם חשובים, החינוך חשוב לא פחות, ויש שיאמרו יותר, ולכן הוא חייב להיות חלק מהותי בעשייתם של ממשלות ישראל. משרד החינוך – הגוף המקצועי, האחראי הישיר על החינוך והלמידה של ילדי ישראל, ואשר אמון על ההכשרה וההוראה של המורים – כשל בתפקידיו, כך ששינוי מהותי נדרש בו מהמסד עד הטפחות. שיפור מעמד המורה הוא משימה לאומית, ולכן השקעה והשבחה של כל אחד מהגורמים המוצגים בספר זה תתרום את חלקה לשיפורו כמו פאזל המשלים את חלקי התמונה.

ד"ר יפה בוסקילה היא מרצה בכירה למנהיגות חינוכית במכללת אורות ישראל במסגרת הלימודים לתואר שני; בעברה ניהלה בוסקילה שלושה בתי ספר בישראל; במרוצת השנים יצאה ללימודי דוקטורט באוניברסיטת DePaul  בשיקגו, אשר אותם סיימה בהצטיינות.